|
כן ריטלין - לא ריטלין
מחקרים, מאמרים, פורומים, מאבחנים, פסיכולוגים
וקצרה היריעה מלהכיל את כולם.
הבעד או נגד הריטלין ודומיו, היא סוגיה לא
קלה, שרוב ההורים שעברו עם יקיריהם את המסלול
של אבחון והמלצה על כך, עומדים בפניה.
קיימת תחושה קשה מאי הידיעה כיצד זה ישפיע על
ילדיהם ומה באמת יהיה במבחן התוצאה, קשיי
התלבטות בנוגע לתופעות לוואי ובסוף הרשימה,
כן, דווקא בסוף, נמצא הילד עצמו עם תחושותיו
האישיות.
לעיתים, יכולה להיווצר ע"י הילד סיטואציה של
סירוב (זה מנציח את הכישלון שבי, מה יחשבו
עלי, אני רוצה להיות "רגיל" כמו כולם וכו')
כל זה לא מקל על עצם ההחלטה וביצועה בפועל.
תוצאות אבחון הינן בגדר המלצות והן צריכות
להבחן בצורה מאוד שקולה ע"י ההורים.
בראש ובראשונה צריכה להיבדק טובת הילד מול
עצמו. האם זה ישפר את איכות החיים שלו, סדר
יומו, התמודדות במסגרת הלימודית/חברתית, האם
זה יגרום לו לביטחון או יוריד את הערך העצמי
שלו? איך ישפיעו תופעות הלוואי על ההתנהלות
היומית שלו?
האם באמת הוא זקוק לזה או שהמסגרת בה הוא נמצא
מחפשת "שקט תעשייתי"?
אני נשאלת בסוגיה זאת, כבר בשיחה הראשונה
שמתקיימת עם ההורים. התשובה שלי זהה בכל
המקרים.
כאשר מדובר במטופל שכבר נוטל ריטלין, אלי הוא
מגיע ללא השפעתו וכך אני חווה אותו נטו. לאחר
כ - 4-6 מפגשים, כאשר יש לי תמונת מצב ברורה
יותר, אוכל לתת את המלצותי ואני מדגישה,
המלצותי!
מאידך, גם מטופל שלא מעונין לקבל ריטלין
ודומיו, או נמצא בשלב ההתלבטות, דרך הטיפול
שלי תתאים ביותר.
לצורך סוגיה זאת, אני מביאה מספר נתונים לגבי ריטלין ונגזרותיו וכן דעה בעד ונגד.
חשוב שמעבר לשיקולכם כהורים ומעבר לכל מערכת לחצים כזאת או אחרת, ראו בראש ובראשונה את טובת ורווחת ילדכם.
בהצלחה.
ריטלין וקונצרטה אלו השמות המסחריים והמוכרים של תרופה בשם
מטילפנידט, תרופה הפועלת על מערכת העצבים המרכזית, שכאשר היא ניתנת במצבים של היפראקטיביות, ברמה המוחית, היא פועלת כמעוררת וממריצה
חלקים במוח ( נירו-טרנמיטרים) שלמעשה מעכבים ובולמים את האימפולסיביות וההיפראקטיביות של הילד ומרגיעים אותו ומכאן יש לו את האפשרות להתרכז, להצליח ולממש את הפוטנציאל שלו.
יש לציין שאם מדובר בילד עם לקויות למידה שונות הריטלין ונגזרותיו אינם פותרים לקויות אלו או קשיים חברתיים למיניהם שבדרך כלל נלווים לילדי AD\HD .
אפקטיביות ההשפעה הינה נקודתית, כלומר, למשך הזמן בו היא משוחררת בגוף ולא מעבר לכך.
בדרך כלל ילדים שנוטלים תרופה זאת ימשיכו לעשות כך גם כמתבגרים (כ 80%) וחלקם אף כבוגרים (כ 50%).
לפניכם שתי דעות, בעד ונגד הריטלין.
הראשונה, דעה של בחורה שלפי דעתה יש לממש את הפוטנציאל של הילד ולא להפכו לבובה, לעוד ילד רגיל בכיתה.
קישור ישיר לבלוג
הציטוט מהבלוג:
בלוג במקום ריטלין
פורסם ב14 ביוני 2007, 17:21 במדור יש ילדים זיגזג
"... ואולי לא כל אחד מתאים למסגרת המרובעת של בית הספר! כי יש אנשים עיגולים, גבירתי, ויש אנשים שמיניות, ויש ילדים בצורה של, נניח, משולש, למה לא, ויש- יש ילדים זיגזג!" (דוד גרוסמן/יש ילדים זיגזג)
אני יושבת לי במשרד שלי באוניברסיטה. טוב, זה לא באמת המשרד שלי, אני לא זכאית למשרד, התעצלתי מכדי להתעניין אפילו במשרת תרגול, אני פשוט שכפלתי את המפתח של ידיד שלי שמתרגל. על כל פנים, אני כאן, בוהה במחשב, מתקשה לגרום לעצמי לכתוב את הרשומה (שכן לא מדובר במשהו שבא במכה, כמו רוב הרשומות שלי) שלא לומר לעבוד על העבודה שלי בגיאומטריה אלגברית, מה שהתחייבתי למי שהתנדבה לאמן אותי שאעשה היום. למעשה, אין לי כוח אפילו למצוא במחשב את דף השאלות (כי כמובן שאת המודפס שכחתי בבית) וגם אם אמצא - זה ממש לא נוח כשזה במחשב ולא מודפס (ולהדפיס? זה עושה בעיות מהיוזר שלי משום מה, אין לי כוח להחליף יוזר, להדפיס, ואז שוב לחזור ליוזר שלי).
סיום העבודה הזו, יהיה סה"כ עוד צעד בדרך להפיכתי לתלמידה מן המניין. זאת שום שלא מתחשק לי לעשות את חובת ההשלמה האחרונה שנותרה לי כתלמידה משלימה לתואר שני (התואר הראשון שלי במדעי המחשב ואני עכשיו עושה תואר שני במתמטיקה) וזאת משום שמדובר ב11 דפי תרגיל שבכל אחד מהם יש 11 שאלות משעממות וטכניות. שאני אעשה עכשיו את כל השיעורי בית שלא טרחתי לעשות בבי"ס? לא תודה. אני פשוט אשלים את חובות השמיעה שצריך בשביל תואר שני (3 קורסים כבר השלמתי, נשארו עוד 3 שאני "רק" צריכה להגיש בהם את העבודות שאני דוחה כבר בין 3 חודשים לשנה) ואז כבר יתנו לי את החותמת של תלמידה מן המניין. בעצם, אולי היו נותנים אפילו עכשיו, אבל אין לי עצבים להתעסק עם זה. זה לא שזה כזה משנה, זה לא מפריע לי לעבוד על התזה (כשאני והמנחה שלי כבר מצליחים להפגש בטעות בבית קפה, שלא לומר לתאם פגישה שלא מתבטלת ברגע האחרון כי מישהו שכח מפתחות איפהשהו) ולתת לרעיונות להתפרע (שכן אין לנו שום דבר מוגדר וברור שאנחנו עובדים עליו). הנה עכשיו נכנסה נדיה, חברת סגל שהחדר שלה לידינו שאחראית על הסמינר סטודנטים, ושאלה אם אוכל לתת הרצאה עוד שבועיים. זאת תהיה דרך טובה ללמוד את מה שאני צריכה ללמוד עבור התזה שאני לא טורחת לעשות סתם ככה.
אמת, אני דחיינית, חסרת כל יכולת להתמודד עם כללים וללכת בדרכים מקובלות שלא לומר לעבוד בצורה מסודרת, מתקשה להשאר יושבת מבלי לעוות את אצבעות הרגליים ובכלל להתרכז בדבר אחד ולא לקפץ מנושא לנושא (או ממקום למקום. בכלל, אני כמעט ולא הולכת ממקום למקום, רק רצה). אני הילדה שהייתה מטפסת על הקירות והשולחנות בבי"ס ומתישה את המורים ומשתדלת לבלות את עיקר זמנה בחוץ. אני עזבתי את בי"ס בגיל 15. אני קיבלתי פטור משירות צבאי על רקע קשיי הסתגלות. אני בת 22 ויש לי תואר ראשון במדעי המחשב (שאת סיומו מרחתי על גבי שנתיים עם כמה זנבות ופרוייקט שלא היו לי עצבים לשבת עליו ובשנה שלאחר מכן גם כן לא עשיתי הרבה מדי) ובפועל חצי מתואר שני במתמטיקה. אני הילדה שהייתה הכי חכמה בכיתה, שהמורים החכמים למדו שלטובת כולם עדיף לשתף איתה פעולה מאשר ללכת איתה ראש בראש (כי אין שום דרך סמכותית-מסגרתית להרתיע אותה). אני בשלושה שבועות האחרונים לקחתי בהצלחה חלק במציאת בית ל5 כלבים (שני גורים צעירים, גורה מתבגרת ושני בני שנה+). אני מנהלת פורום (ובצניעות אומר שבהצלחה) שקהל היעד שלו הוא הורים ובקומונה לתלמידי אוניברסיטה צעירים שפתחתי אודה בחיוך נבוך שאתמול נפתח שרשור בו החברים מודים לי על פעלי למענם (כאשר לאחר מהם, לדבריה, שיניתי את מסלול החיים ל10 השנים הקרובות).
אני ראויה לתואר "עצלנית" (בטח בכל הקשור לחובות קלאסיות), אבל אני עצלנית עם מנוע טורבו, עם הישגים גבוהים ביחס לגילי (גם אם לא ביחס לעצמי) ומעבר לכך - עם הערכה עצמית בשמיים. אז בעוד שהחבר`ה מפורום "ADHD - תמיכה נפשית למבוגרים" סוחבים טראומות ילדות מהתואר "עצל" ונוטלים תרופות על מתן לתקן את עצמם, אני, שמחה וטובת לב, פשוט כותבת בלוג. זאת, משום שאני לא חושבת שניתן להפריד בין המבריקות והחיוניות שבי לבין ההיפריות והחשיבה האסוציאטיבית, ולכן אני מנסה לשפר את מה שכן טעון שיפור אצלי בדרך שתאתגר אותי ותשא פרי בשל, לא בדרך שתנרמל אותי ואולי תקל עלי לשבת ולהתרכז אך תפגע במי שאני ובאיכויות שבי שאני מסוגלת גם להחצין (גם אם בדרך שונה לחלוטין).
אנשים מבוגרים אשר מבחינתם סובלים מADHD מתקשים להבין ולהתחבר למה שאני כותבת וחושבים וחושבים שאני לא מבינה. אני מבינה אותם. אני מבינה גם את הצורך שלהם בתרופת פלא, ומקבלת. אני עצמי נוטלת תרופה פסיכיאטרית נגד חרדה וזאת מבלי שהייתי מקבלת התקפי חרדה על בסיס יומיומי, ככה שלבטח אינני מתנגדת עקרונית לשימוש בתרופות פסיכיאטריות גם מבלי להיות "חולה נפש" אלא "נורמאלי" שמעוניין לשפר את חייו.
לפעמים, מי שמרגיש שפוף ותקוע חייב את הדחיפה הראשונית הזאת שתעזור לו לממש את עצמו, לאהוב את עצמו. כל עוד הם רואים בריטלין כלי, עושים בו שימוש רק כאשר זה משרת אותם (שזה לאו דווקא, ולרוב לא, כמו מטופלים כרוניים) ולא רק נתלים בריטלין אלא משתדלים, כאשר הם על ריטלין, לסגל לעצמם הרגלים שהם (ולאו דווקא אמצע גאוס) יוכלו לעבוד איתם, אני בהחלט יכולה לחוש סמפטיה.
כלפי המורים, הנוירולוגים וההורים (גם אלה שפשוט נסחפים ומושפעים ומולחצים מהשניים האחרונים) לא רק שאין לי סמפטיה, אינני יכולה לגלות אפילו טיפת סובלנות. ברור שיש ילדים שעבורם זה מה שיעשה את ההבדל בין חיים תחת נכות שנובעת מפגיעת ראש או בין חיים במוסד פנימייתי כי אפילו ההורים לא מסוגלים לסבול את החיים כשהוא בבית. וכן, יש ילדים נוספים שלא מגיעים לקיצוניות כזו, שראוי לשקול ולחשוב האם וכמה יש מקום להתערבות תרופתית בחייהם, בדיוק כמו ילד "נורמאלי" שסובל מחרדות רבות ו/או מטקסים ו/או מטיקים. מה שחשוב הוא שהקו המנחה יהיה נפשו של הילד.
בפועל, כמובן שלא באופן גורף אבל כן במימדי תופעה מחרידה, ילדים מקבלים ריטלין לא משום נפשם אלא משום תפקודם (או אפילו "אופן שהותם") בבי"ס. לא רק שהנפש הרכה לא באה ראשונה, אלא גם מוכנים להזיק לה על חשבון נרמול הילד. ילד שופע חיים הופך לילד שקט ורציני, סף החרדות והטיקים עולה וההורים, במקום לזרוק לאלף עזאזלים את התרופות, שואלים בפורומים על המינונים. העיקר שיהיה בסדר בבי"ס, שהמורה לא תגיד שהוא לא מטופל.
אמא שלי, פסיכולוגית קלינית בכירה, הופתעה מאוד לשמוע שכיום יש המלצות מאנשי מקצוע האמורים על העניין לטיפול בקונצרטה בילדים (מה שאומר - הילד תחת השפעה לאורך רוב הזמן בו הוא ער). אכן כך, כבר לא מסתפקים בלהשתיק את הילד בזמן בי"ס, אלא מסמנים את התכונות המופלאות האלה כמחלה כרונית שיש לטפל בה לאורך כל היום, ולעזאזל אם הילד מתחיל להתעסק יותר מדי באובססיביות במוות או מתחיל לראות צללים ורהיטים זזים. לעזאזל אם הילד מפסיק להיות עצמו, היפראקטיבי, חיוני, מבריק, מצחיק - העיקר שיהיה "כמו כולם".
יש ילדים זיגזג שאולי לא מתאימים למסגרת המרובעת של בי"ס, ובמקום לטפח אותם ולתת להם לפרוח בסביבה שתתאים להם, היום נותנים להם תרופות. שלא יפריעו בכיתה, שישנו את צורתם לריבוע, למען תהיה להם ה"הזדמנות" להיות כמו כולם.
בא לי להקיא.
ויש גם את הבעד, שלעיתים כדי לחשוב בצלילות ובשקט, כן צריך את התרופה.
לחצו כאן לקרוא את הדעה בעד.
ציטוט הדעה בעד:
פתאום שקט, פתאום צלילות
מאשימים אותה שהיא סם הרגעה המוני בידי הממסד. יש מי שמתפקד נהדר גם בלי לקחת אותה. אבל ריטלין, התרופה המושמצת לטיפול בהפרעת קשב וריכוז, עשויה לחולל מהפכה של ממש בחייהם של ילדים ומבוגרים
מאת אמיר מנדל – "הארץ " 30/7/2008
בשנים האחרונות נהפך הדיון הציבורי על הפרעת קשב וריכוז לסוער ואידיאולוגי. קולות שבאים מחוץ לעולם הרפואה והפסיכיאטריה מעלים שאלות מהותיות לגבי הגדרת התופעה והטיפול הנכון בה. הם תוהים אם הפרעת קשב היא בכלל פתולוגיה, או שהרפואה חברה לממסד כדי להשליט סדר במוסדות החינוך ובמקומות העבודה. אחרים חושבים שקיים אבחון-יתר אופנתי של ההפרעה, שאינו אלא אצטלה רפואית לחוסר מוטיווציה, חוסר משמעת וסתם עצלות. ויש החוששים מהמצב ההפוך - שיותר מדי ילדים ומבוגרים סובלים מתווית של עצלנים, כשבעצם הם נאבקים עם בעיה רפואית.
מרבית השאלות קשורות לסוגייה שמעוררת את הוויכוח הסוער ביותר: מה מידת הנחיצות של הטיפול התרופתי באמצעות ריטלין? האם זה טיפול רצוי וחיוני או שהוא ממכר ומזיק? הדיון הזה מערבב עובדות בערכים, חששות מוצדקים בדעות קדומות.
המתנגדים לטיפול בריטלין סבורים שהוא נהפך לסם הרגעה בתפוצה המונית, מעין אזיקים כימיים לנטרול התנהגות חברתית לא רצויה. אבל האמת הרבה יותר מורכבת מהמיתוס הזה, מכיוון שמדובר בתופעה מורכבת. להפרעת קשב וריכוז יש מגוון רחב של ביטויים קליניים. לעתים היא פתולוגית ממש, לעתים היא כלל אינה גורמת למצוקה.
הפצצה בגירויים
בני אדם נוטים למקד את תשומת לבם (קשב) בעניין אחד לאורך זמן. הנטייה הטבעית הזאת מטופחת היטב על ידי החינוך - מהבית, דרך גן הילדים ובבית הספר. מיקוד הקשב מתחלק, באופן סכמטי ומעט פשטני, לשני שלבים. הראשון שבהם הוא איסוף הגירויים הרבים - אלה שמגיעים מהסביבה החיצונית ואלה הפנימיים, כמו מחשבות ורגשות. בשלב השני, שמתבצע למעשה בו זמנית, הגירויים מסוננים ומאורגנים בהייררכיה של עיקר וטפל - סדר עדיפויות שמוגדר לפי המשימה שבה מתרכזים. אצל רוב האנשים, התהליך מתנהל בדרך כלל באופן אוטומטי ובלי מאמץ.
מה קורה אצל מי שלוקה בהפרעת קשב וריכוז? אם אפשר לשים את האצבע על יכולת אחת שנפגעה, זו כנראה האפשרות ליצור הייררכיה מסודרת של הגירויים. הלוקים בהפרעה אינם מסוגלים לארגן אותם באופן יעיל ומסודר, והקשב שלהם נודד תוך פרק זמן קצר מעניין לעניין.
אך גם אם הפגיעה זהה אצל כל הלוקים בהפרעה, היא עשויה להתבטא בדרכים מגוונות, ואף מנוגדות. חלק מהסובלים מהפרעת קשב לא יוכלו להתמקד במשימה אחת לאורך זמן, ולכן הם יתקשו במטלות כמו לימודים, קריאה וביצוע פעולות אחרות שמחייבות דיוק. אחרים יצליחו לבצע משימות כאלה - אפילו בהצטיינות - אך יידרש מהם מאמץ ניכר, כי שימור הקשב אינו אוטומטי, והופך לתהליך מודע שצורך אנרגיה.
יש כאלה ששינויי הקשב הפנימיים שלהם מתבטאים בשינויים תכופים במיקוד תשומת הלב החיצונית, ודפוס ההתנהגות שלהם נראה תזזיתי, תוסס והיפראקטיווי. אחרים נלכדים בתוך המחשבות הצולבות, וכלפי חוץ התנהגותם דווקא אטית, קצת משותקת, והם נראים חולמניים ומנותקים.
אלה גם אלה עלולים לעתים להתקשות במיקוד תשומת לבם בהתנהגות הזולת, בזיהוי אינטראקציות כרצויות או כלא רצויות, ולכן הם עלולים שלא להפנים קודים חברתיים מקובלים. התוצאה היא שהפרעת קשב וריכוז מלווה לעתים בקשיים ביחסים חברתיים ובקשרים אינטימיים.
אך לעתים המצב הפוך לחלוטין. יש כאלה שאובחנו כלוקים בהפרעת קשב וריכוז, או שניכרים בהם מאפיינים בולטים של היפראקטיוויות, והם אינם מדווחים על מצוקה, על קושי ביחסים עם אחרים או פגיעה בתפקוד היומיומי. לפעמים נדמה אפילו, שמאפייני ההפרעה הפכו ליתרונות של פעלתנות, אנרגטיות ויצירתיות.
מי שנחשף לסיפוריהם של אנשים אלה, שהישגיהם גבוהים ורמת המצוקה שלהם נמוכה, יכול לנסח סוג של התרשמות - אמנם ספקולטיווית ונטולת ביסוס מדעי - ביחס לסביבה שבה גדלו. מתקבל הרושם, שרבים מהם גדלו בסביבה שהיתה חופשית מאוד, שאיפשרה להם להתנסות בלי הגבלות וריסונים. זאת, כאשר מידת המעורבות מצד ההורים אולי נמוכה ממה שנחשב בימינו כהולמת, ומבלי להעמיד את הילדים בעומס ציפיות כבד.
ייתכן שבאופן פרדוקסלי, חוסר הדרישה להתאים למסגרת מובנית, הוא שאיפשר לאותם אנשים ליצור מסגרות פנימיות גמישות, שמתאימות לדרך שבה עובדת מערכת עם קשב קופצני. המשפט "חנוך לנער על פי דרכו" מקבל כאן, אולי, משנה תוקף.
המסך הוסר
הארגונים שתוקפים את השימוש בריטלין נאחזים בדיוק בטיעון הזה: יש להתאים את המסגרת לאדם, הם אומרים, ולא את האדם למסגרת - ומי צריך ריטלין? אך זו טענה כוללנית ואידיאולוגית. לא כולם מצליחים להיחלץ מהמצוקות שכופה עליהם ההפרעה, להגיע להישגים גבוהים ולתפקד היטב. רוב האנשים שנאלצים לחיות בסביבה פנימית מוצפת גירויים - סובלים. הטיפול חייב להתאים לצרכיו ולטובתו של המטופל, וראוי שגם הדיון סביב השימוש בריטלין יהיה מקצועי יותר.
רוב המבוגרים שגדלו עם הפרעת קשב וריכוז נושאים אתם את נזקי תחושת הכישלון, האכזבות, הדימוי העצמי הירוד, ולעתים גם ניכור חברתי. גם אלה שצברו הישגים, חשים לעתים קרובות עייפות ומתח בגלל המאמץ הממושך שהשקיעו כדי להתגבר ולמקד את הקשב. הטיפול הנדרש הוא מורכב ורב מישורי. נדרש טיפול פסיכולוגי לשיקום הביטחון העצמי, צריך לפתח מיומנויות חברתיות וכישורים תעסוקתיים, שלא התפתחו בנתיבים ובזמן הרגילים.
לצד אלה, תרומתו של הטיפול התרופתי, בריטלין ובנגזרותיו, עשויה להיות דרמטית במקרים רבים. מבין התרופות הזמינות לפסיכיאטריה, זו התרופה שמקבלת את המשוב הנרגש ביותר ממטופלים - לפחות מבוגרים - בזמן הקצר ביותר, ולא, לא בגלל "היי". זהו מיתוס שאין לו אחיזה במציאות. התרופה הזאת מצליחה להשפיע במוקד ההפרעה - ביכולת ליצור הייררכיה של הגירויים ולסנן אותם.
רבים מהמטופלים מתארים תחושות של שקט וצלילות שלא הכירו לפני כן. הם אומרים שהמסך שחצץ בינם לבין העולם במשך שנים הוסר פתאום. המאמץ התמידי נעלם, ועתה הם הולכים במישור, במקום לטפס על ההר כל הזמן. יש מי שקראו ספר בשלמותו, לראשונה. אחרים הצליחו לסיים סוף סוף שנת לימודים, ועוד אחת; יש מי שהצליחו לייצב מערכות יחסים.
ככל תרופה אחרת, השימוש בריטלין דורש שיקול דעת רציני ומקצועי, רישום מסודר ומעקב קפדני. לא תמיד היא מועילה, ויש מטופלים שכמעט לא מושפעים ממנה. לפעמים יש תופעות לוואי. לעתים היא עלולה לגרום להתמכרות, אם כי בשיעורים נמוכים מתרופות אחרות, נפוצות יותר, שיש עליהן פחות פיקוח. בשימוש נאות, תועלתה של התרופה עולה בהרבה על נזקה.
ההשפעה שלה על מבוגרים וילדים דומה, אם כי ניהול הטיפול שונה. עבור מבוגרים עם הפרעת קשב וריכוז, טיפול משולב שכולל טיפול תרופתי - רק כשיש בו צורך - עשוי לחולל שינוי של ממש במהלך החיים.
הכותב הוא פסיכיאטר
כל הזכויות שמורות ,"הארץ" ©
|
