"המטרה הגדולה של החינוך איננה הידע, אלא פעולה"
                                                         הרברט ספנסר

 

הם מאוד חביבים אם כי הם נקלעים למצבים קשים ביותר, הם עשויים להיות מרגיזים עד כדי קיצוניות, אך הם גם יכולים להיות אָמְפָּאטִיִים ורחמנים.

'הם'- ילדים עם הפרעות קשב וריכוז.
'הם'- ילדים שקמים בבוקר עם הרגשה שהכל מרוח ומטושטש ואי אפשר לראות טוב מסביב.
'הם'- ילדים חכמים מאוד, אלה שהחוכמה מסתבכת עם הפנימיות שלהם ולעיתים הם מרגישים שהכל מתרחש בו זמנית וזה גורם להם להרגשה של תוהו ובוהו פנימי ואפילו לפאניקה.

כאשר אתם, כהורים, תצאו מתוך נקודת מוצא זאת ובנוסף, תניחו בצד את מערך הציפיות שלכם מילדכם, לא ייווצר מעגל הקסמים היומיומי של מריבות, תסכולים, חוסר הבנה ואכזבה.

ראשית, מכם כהורים דרושה קבלה והכלה וכן סבלנות והתמדה.

קבלה והכלה:
למרות הציפיות שנבנו עבור הילד במהלך שנותיו, יש לקבל ולהכיל את ילדכם על כל קשייו ולהבין שהפרעת קשב אינה ליקוי למידה, שפה או דיסלקציה. זוהי תופעה תורשתית בדרך כלל ואין לחפש אשמים. חשוב לציין כי הפרעת קשב וריכוז הינה תופעה נוירולוגית ששלושת תסמיניה הקלאסיים הם: אימפולסיביות, הסח הדעת, והיפראקטיביות. לכן, ילדכם אינו עושה בכוונה או דווקא.
כאשר תקבלו ותכילו מצב זה, מפלס המתח ירד הן בבית והן מול מערכות הלימוד השונות.

סבלנות והתמדה:
התארגנות בוקר, התנהלות במערכות הלימוד השונות, הכנת שיעורי בית, עשיית משימות, דחיית משימות, ארגון כללי, סדר יום, מצבי רוח, ביטחון והערכה עצמית נמוכים.
ובמילים אחרות,ילדים עם הפרעות קשב וריכוז, זקוקים בחשיבות ראשונה למבנה חיצוני מוגדר וקבוע. מאחר וקיים חוסר במבנה הפנימי שלהם, מבנה חיצוני שתיצרו עבורם חשוב להם ברמה הקיומית, ובו הם יתפקדו טוב יותר.
יצירת מבנה שכזה תעזור לילד, אולם תהליך העבודה צריך להיות מלווה מצידכם בסבלנות, התמדה והמון עידוד.

נקודה חשובה לא פחות היא שהדברים צריכים להעשות עם הילד. כל מה שיעשה עבור הילד ייכנס לדינמיקה של השרשת התופעה של אי לקיחת אחריות וחוסר ארגון.
מטלות, שיעורי בית, הכנת תיק לבית הספר, אלו החובות שלו, לא שלכם ובמיוחד לא שלכן - האימהות. נכון, זה קשה לדעת שהילד הולך בבוקר עם מערכת שהוא אירגן -חלקית ביותר, אולם כאן זו האחריות שלו. עם סבלנות והתמדה שני הצדדים יכירו בכך.

בית הספר
מסגרת של בין 4-6 שעות בה הילד צריך להימצא ולגייס את כולו כדי לצלוח את היום בשלום.
אולם מה קורה כאשר קיימת מוסחות מכל דבר קטן, אין עקביות בקשב, קיים קושי בקבלת סמכות, רוצים לעשות הכל ועכשיו כי אי אפשר לדחות לאחר כך ובכלל המורה לא מבינה אותו, הוא לא הספיק להעתיק מהלוח כי היה צלצול וכל שאלה שידע ורצה לענות - כבר ענו לפניו.
מצבים אלו משולים לילד שנמשך באותה עת לכיוונים שונים וזה מאוד מקשה עליו להישאר מרוכז בנושא אחד.

לכן, קודם כל לא ללחוץ, להעליב או להשפיל ילד שחוזר עייף ועצבני מבית הספר.
מפח הנפש כבר קיים, אין צורך להוסיף עליו.
חיבוק אוהב בתור התחלה בהחלט יכול להרגיע, אפשרי ואף רצוי לשבת עם הילד ולשאול אותו מה יעזור לו ללמוד/להתרכז יותר טוב. הילדים הם המומחים הכי טובים של עצמם.
אם מוסיקת רקע, או הכנת שיעורי הבית על השטיח גורמת לו להתרכז, אל תִּפְסלו את העניין על הסף.
יש מצבים בהם הילד זקוק להורה שיישב על ידו, זה נותן להם תחושה של עוגן.
השתדלו לא להפוך את הכנת השיעורים לשדה קרב. הילד זקוק לכל התייחסות חיובית שאתם כהורים יכולים לתת לו. הוא למוד כשלונות. תעודדו, תחזקו.
הִפכו את הכנת שיעורי הבית והמטלות להנאה, מצאו נקודות שבהן הילד נהנה ומשם תתחילו, במידה ואין כאלו, תיצרו טבלת הישגים ובסופה פרס שבועי קטן. האיתגור יוסיף להערכה העצמית של הילד.
משימות מסובכות פָּרקו לחלקים קטנים, כך יהיה לילד יותר קל להתמודד. משימה גדולה נחשבת כמאיימת, כדבר שאי אפשר להתמודד איתו והוא אף פעם לא יצליח לעשותה.
משימה קטנה הינה פחות מאיימת וביצועה מוסיף לתחושת ההצלחה של הילד.

ולסיום- סביבה תומכת
"יש לך יכולות חבל שאתה לא מנצל אותן", "אם היית מתאמץ יותר, היית מצליח", "תשתדל יותר בפעם הבאה".
זאת בהחלט לא סביבה תומכת, אולם זה יותר קל.
בואו תנסו את ההיפך. עידוד, תמיכה, מינוף. חפשו את ה'כן'.
סביבה תומכת חשובה מאוד לילדים ובפרט לילדים בעלי הפרעות קשב וריכוז. הם חיים
עם תחושה מתמדת של תת-הישגיות וקול פנימי שמלווה אותם ואומר להם כמה הם לא מוצלחים, למרות שהם מאוד משתדלים ורוצים ובסופו של דבר הם לא מבינים למה זה לא הצליח להם.
לכן, כהורים, תמצאו את החיובי ולא את השלילי. מחמאות, חיזוקים גם אם מדובר בדברים קטנים. זה חשוב לבניית הביטחון והערכה העצמית שלהם.
צעקות, התקפות והשפלות רק גורמות ל"הִתְקָפְּדוּת" של הילד לתחושה שהנה שוב הוא מאכזב את ההורים, המורים ואולי אפילו את החברים.
אל תתנו לזה לקרות, נִקטו בפעולה, הניחו בצד את הציפיות, קבלו את הילד על קשייו ונסו להבין קשיים אלו, תנו לו מסגרת וסביבה תומכת, נִטעו בו את חוש האחריות.
והכי חשוב, פעם בשבוע וזה ממש לא הרבה, הקדישו זמן רק לילדכם, אתם והוא לבד.