שנה את חוסר הכוח, לכוח הרצון.

בלבול, כעס, תסכול, ריחוף, דחיינות, שעמום, אימפולסיביות, חיפוש מתמיד אחר גירויים, חוסר סבלנות, חוסר מנוחה, קשיים בהתארגנות, שכחה, אלו הם רק חלק מהתסמינים של הפרעת קשב וריכוז.

לא מעט פעמים אני שומעת "אני לא יכול", "קשה לי", "אני עייף" ואפילו "כואבת לי הבטן".
רק מעצם הבקשה שלי לתרגיל זה או אחר. עוד לפני שניסו.


תחושת הביטחון שלהם נמוכה למדי וההערכה העצמית שלהם נסובה סביב הקולות הפנימיים שאומרים להם "אתה לא תצליח, תוותר", "מעופף, אין טעם לנסות". מבחינתם הם לא מוכנים להתמודד עם עוד כישלון. אף אחד מאיתנו אינו רוצה.

במפגשים עימי אני נותנת להם את האפשרות להתמודד דרך הנעה חיובית. הם נוכחים לראות שאין לא יכול, שלא צריך לוותר מיד, כי אפשר גם להצליח, אפילו אם זו התקדמות קטנטנה. המטופל חווה פיסית את הידיעה כי הכוח לשינוי נמצא בו. קיימת תחושה של הצלחה ולא של החמצה.

העבודה נעשית בהתאם למצבו הנוכחי של המטופל ולא בהתאם לרמת ציפיות כזאת או אחרת (מסגרות חינוכיות, הורים) ההתקדמות לעיתים נראית איטית אולם כאשר המתח שבציפייה לא קיים המטופל מרגיש שהוא עושה בזכות ולא בחסד.

שיקוף ההצלחות, חשוב מאוד בתהליך מאחר ולא תמיד מודעים להצלחה/התקדמות כזאת או אחרת. ברגע שהמטופל רואה את היכולות שלו וכי הקשיים נעלמים והדרך נראית בהירה ופחות מבלבלת, הביטחון והדימוי העצמי עולים.
כאשר מטופל אומר לי "בואי נתחלף" ולוקח את תפקיד המטפל על עצמו, אני יודעת שכאן זה בא מהמקום של הערכה עצמית גבוהה ביכולות שלו.

לכל ילד יש את החזון האישי שלו. מקומות שבהם הוא רוצה להשתפר, החל מריכוז בכיתה, התנהגות נאותה, קריאה שוטפת, ארגון סדר יום, וכו'.
במהלך העבודה באים לידי ביטוי בדרך כלל עוד פרמטרים שגם להם יש השפעה על מצבו הנוכחי של המטופל, כגון, דינמיקות מסוימות בבית או בבית הספר, מתח, עיבוד חושים לא מתואם, רמת ציפיות עצמית גבוהה.

השיטה מבוססת על תרגילים, נשימות, הנעת הגוף וחוויה.
המקום של התרגול בבית מאוד חשוב וזהו פועל יוצא להתקדמות והגעה למטרה בחזון האישי.


העבודה נעשית עם ילדים בעלי לקויות למידה, בעיות קשב וריכוז- ADD, ADHD
וכן אוטיזם PDD, בספקטרום הקל.